יום ראשון, 13 בדצמבר 2015

קאיה נתניהו וכלבי התקשורת

הכלבה קאיה

הכותרת עושה את ההבדל.

הבחירות האחרונות לכנסת נסובו על יותר על מיהותו של ראש הממשלה ופחות על מהותה של המדיניות לפחות כך הצהירו מרבית בוחרי המחנה הציוני בסקר שנערך ופורסם בערוץ 10 כחודשיים לפני הבחירות משתתפי הסקר ברוב גדול הודו שיצביעו עבור מפלגה זו רק כדי לחסל פוליטית את מר נתניהו.
הבוחר אמר את דברו והעניק יתרון גדול למר נתניהו על פני שאר המועמדים: בוז'י ציפי, יאיר וכו'.
התקשורת הכתובה והאלקטרונית ברובה הגדול השתתפה באופן אינטנסיבי במערכת הבחירות על מיטב העיתונאים הכתבים השדרים והמראיינים במטרה להפיל את נתניהו והדברים נעשו בריש גלי מבלי להתביש מעל המקפצה ומתחתיה ללא ניסיון להציג מראית עין של הוגנות בסיסית.
כמה משעשע היה לראות את כלבי התקשורת ממשיכים לנבוח גם לאחר ששיירת הבחירות חלפה על פניהם והם ממשיכים בכך גם כיום חודשים רבים לאחר סיום מערכת הבחירות.
כל אירוע הקשור בנתניהו מעורר פרץ חדש של נביחות מחרישות אוזניים האחרון שבהם היא נשיכתה של הכלבה המסכנה קאיה כלבה שאומצה על  ידי משפחת נתניהו רגע לפני שהורדמה לתמיד על יד השרותים הוטרינריים.
 "קאיה נתניהו" כונתה הכלבה על ידי עיתון מסויים שגם אם לא ננקוב בשמו הקורא הסביר יכול לנחשו בקלות.
עם כותרת כזו כל מה שנכתב בכתבה מתחתיה שולי ומיותר ולא מפתיע.

יום שני, 22 באוגוסט 2011

הדלפת תמונתה של העצורה מרגלית צנעני לתקשורת.


כמי שהיה שנים רבות קצין בכיר בשב"ס בתחום משמעת הסוהרים אני רואה בחומרה את הדלפת התמונה הרשמית מתיק העצור המנוהל בשירות בתי הסוהר.

ההדלפה היא לכאורה עבירה פלילית ולמיצער עבירה משמעתית חמורה והמדליף הוא לכאורה עבריין במדים בין אם הוא משורות שב"ס או משורות המשטרה .

זו כמובן אינה הפעם הראשונה שחומרים הנוגעים לחשודים מפורסמים מודלפים לתקשורת הכתובה והאלקטרונית על ידי אנשי החוק המנצלים לרעה את האמון הניתן להם בהיותם מופקדים על חומרים רגישים.

המדליפים עושים זאת ממניעים שונים. חלקם עושים זאת על מנת לשמר לעצמם נקודות זכות אצל העיתונאי במסגרת שמור לי ואשמור לך. המדליף בדרך כלל קצין חקירות או מבצעים מתחזק את העיתונאי ובתמורה יזכה לפרסומים וכתבות חיוביות בעתיד.

לעיתים ההדלפה מיועדת מהווה דמי חסות בתמורה לפרוטקשן עיתונאי מפני פרסומים שליליים או לגיוס העיתונאי לצידו של המדליף במסגרת קרבות ומלחמות על הקידום בתוך האירגונים השונים.  לעיתים כתבה יכולה לחרוץ את דינו של קצין לשבט או לחסד בסבב הקידומים הקרוב.

כמובן ניתן להעלות על הדעת מכירת פריטים כגון תמונות מתיקים רשמיים תמורת בצע כסף.

ייתכן גם מניע מקצועי המדליף מתכוון ללחוץ על החשוד כדי לשבור את רוחו ולקדם את החקירה ובכך אף לקדם את עצמו בתוך האירגון.

העיתונאים עטים על השלל על כנפי זכותו הקדושה של הציבור לדעת וזוכים להגנה משפטית במסגרת חסיון על זהותו של המקור המדליף.

אך מה לזכותו של הציבור לדעת ולהפצת תמונת הפנים ומספרה של העצורה מרגלית צנעני? לכל היותר מדובר בסיפוק יצר המציצנות של חובבי הצהובונים כדי להגדיל את הרייטינג והרווח הכספי הנלווה.

 בדרך כלל ההדלפות אינן נבדקות והמדליפים מפיקים את הרווח אותו קיוו, מבלי לחשוש שמא יאלצו  לתת את הדין.

פרשה יוצאת מהכלל היתה פרשת הפרקליטה הבכירה גלאט ברקוביץ מפרקליטות מחוז תל אביב שהדליפה מידע מתיקים שניהלה נגד ראש הממשלה דאז אריאל שרון ובניו. במקרה זה החליט היועץ המשפטי לממשלה (היום שופט בית המשפט העליון רובינשטיין ) להעביר את החשדות לחקירה שנשאה פרי והפרקליטה אף הועמדה לדין והורשעה.

מן הראוי שפרשת הדלפת תמונתה של מרגלית צנעני תחקר אף היא, למרות שאין בה מניעים פוליטיים ונגיעה לחלונות גבוהים. הפגיעה בזכותו של אדם לפרטיות ובכבודו ראויים אף הם לתגובה והתייחסות.

בהתחשב בחשד שהמדליף הוא שוטר או סוהר, אין להסתפק בבדיקה פנימית בשב"ס ויש מקום לחקירה פלילית של הנושא באמצעות מח"ש או יאח"ס (היחידה הארצית לחקירות סוהרים במשטרת ישראל).

הייתי ממליץ למרגלית צנעני לשקול הגשת תביעה אזרחית בסכום גבוה נגד שב"ס על פגכיעה שלא כדין בפרטיותה ובכבודה.






יום שני, 16 במאי 2011

האם שב"ס ממשיך להתנכל לאסיר לאחר שזכה בעתירה.

אחד מלקוחותי יוסי, אסיר עליו כתבתי בחודש שעבר זכה בעתירה שהגשתי בשמו נגד שב"ס. בית המשפט הורה להוציאו לחופשה ראשונה כפי שמגיע לאסיר שסיים רבע מתקופת מאסרו.

היה עלי להאבק באטימות שלא לומר רשעות על מנת שלבסוף יזכה האסיר לחופשה המגיעה לו כדין.

בדרך לזכיה בעתירה הוכח כי שב"ס ומשטרת ישראל הטעו את בית המשפט בטענה כי נגד האסיר יש תיק חקירה פתוח בגין עבירת אלמ"ב (אלימות במשפחה). ומשום כך אין להוציאו לחופשה על פי הנהלים אלא לאחר החלטה של ועדת אלימות המתכנסת פעם בחצי שנה עד שנה.

האמת היא שנגד יוסי מעולם לא התנהלה חקירה בעבירת אלמ"ב.

גם אחרי שבית המשפט קבע משהתגלתה האמת, שהאסיר יצא לחופשה המשיכו גומי שב"ס לעכב את ביצוע ההחלטה בטענות שוא נגד האסיר. פרוט מלא של ההתנכלות ניתן למצוא ברשומה הקודמת שפרסמתי.

בסופו של דבר לאחר פניה נוספת שלי לבית המשפט ונזיפה שספג שב"ס מהשופטת יצא האסיר לחופשה בערב פסח.

מיד לאחר שחזר מחופשתו הועבר יוסי מכלא רימוניםבאופן פתאומי לכלא מעשיהו,  מבלי לתת לו שהות לקחת עימו את חפציו, בגדים ומצעים שנשארו מאחור, רכוש בשווי אלפי שקלים אשר הופקר על ידי פיקוד האגף כשלל בידי אסירי האגף בכלא רימונים. בניגוד לנהלים לא איפסנו הסוהרים את רכושו של האסיר באפסנאות והרכוש נבזז ע"י אסירי האגף.

בהגיעו למעשיהו הזדרזו הממונים לבשר ליוסי כי על אף שיצא לחופשה בעקבות העתירה שהגיש הרי שחופשתו הבאה תשלל ממנו עקב העמדתו לדין בכלא רימונים בגין עבירת משמעת .

ומה היתה אותה עבירת משמעת? שיחת טלפון שגרתית איתי שהיא לגיטימית, אינה נוגדת את הנהלים ונעשתה באופן גלוי.
 אלא שלאחר ששלטונות הכלא אולצו על ידי בית המשפט להוציא את האסיר לחופשה ואף ננזפו על התנהגותם כלפיו הוחלט כנראה להכביד עליו את היד ולהצר את צעדיו.

כאשר נצפה משוחח עם עורך דינו בטלפון נצטווה לסיים את השיחה מיד וללא סיבה. משהשתהה בכך על פי קביעתו השרירותית של סוהר הועמד האסיר לדין ונשללו ממנו זכויות שונות כגון ביקורי קרובים והזכות לערוך קניות של מצרכים אישיים בקנטינה של הכלא.

יחד עם זאת נכתב בגיליון השיפוט כי הדבר לא יפגע בחופשותיו.

פניתי במכתב וביקשתי ממפקד הכלא שיבטל את ההחלטה בהצביעי על חוסר הסבירות שבה. והאסיר דיווח לי בשמחה כי סגן מפקד הכלא הודיע לו שהעמדתו לדין משמעתי בכלא רימונים  לא תמנע את יציאתו לחופשה.

בהכירי את שב"ס לא הופתעתי כאשר למחרת התקשר אלי האסיר בקול חנוק והודיע לי כי אין מוציאים אותו לחופשה והפעם  בנימוק שאסירים העבירו מידע לקצין המודיעין של הכלא שלפיו הוא מאיים על בני משפחתו מתוך הכלא.
האסיר הכחיש בפני את הדברים וגם בני משפחתו אחיו ואמו טענו כי אין ולא היו כל איומים.

מלחמת ההתשה עדיין נמשכת ובקרוב תוגש על ידי עתירה נוספת ותביעת פיצויים אזרחית בגין הפגיעה בזכויותיו של האסיר ואובדן רכושו.





    

יום שלישי, 5 באפריל 2011

"גם אסיר זכאי ליחס הוגן " נכון? לא תמיד כפי שנוכח במקרה הבא אסיר שביקש לממש זכותו לחופשה.

יוסף שם בדוי, בסביבות ה 30 בן למשפחה ירושלמית של אנשים חרוצים בעלי עסקי האכלה.  צעיר נורמטיבי לכאורה, לולא היה אסיר  שנגזרו עליו 3 שנות מאסר.

 לפני מאסרו ניהל עסק למחשבים. התנהגותו בכלא למופת הוא מסייע לאסירים אחרים במסגרת לימודיהם. הוא זוכה לביקורים באופן תדיר ואף להתייחדויות קבועות עם חברתו האוהבת יונה שם בדוי, המגיעה אליו פעם בחודש למה שנקרא על פי נהלי שב"ס "התייחדות" זכות הנאה השמורה לאסירים ממושמעים ונשותיהם או בנות זוגם הקבועות.

העבירות שהביאו את יוסף לכלא הן עבירות תעבורה חוזרות ונשנות נהיגה ללא רישיון ובזמן פסילה מה שמעיד אולי על בעיה נפשית, קושי בדחיית סיפוקים, ויצר הרס עצמי. זהו מאסרו השני בגין אותם עבירות.

כשביקש לצאת לחופשה בת 48 שעות על פי הנהלים לאחר ריצוי רבע מתקופת מאסרו הודיעו לו בשב"ס כי למרות התנהגותו החיובית לא יצא לחופשה בגין תיק חקירה משטרתי שבו הוא חשוד בעבירת אלמ"ב (אלימות במשפחה).

במשך מספר חודשים ניסו יוסף ועורכי דין שייצגו אותו במשפטי התעבורה שלו להעמיד את שב"ס ומשטרת ישראל על טעותם. יוסף מעולם לא נחקר לא כחשוד ולא כעד בגין עבירות אלמ"ב ואין הוא קשור בכל דרך שהיא לתיק האלמ"ב המיוחס לו במשטרה.

שב"ס והמשטרה התעלמו מהטענות, דבקו בטענתם ומנעו את יציאתו של יוסף לחופשה.

בשלב זה לאחר כחצי שנה בה נמנעה החופשה המיוחלת, קיבלתי ייפוי כח לייצוגו של יוסף מול הרשויות והגשתי מיד עתירה לבית המשפט המחוזי מרכז בפ"ת.

הפרקליטות שייצגה את שב"ס והמשטרה בבית המשפט שבה וטענה בתשובתה בכתב ועל פה כי נגד יוסף קיים תיק אלמ"ב ולכן היא מתנגדת להוצאתו לחופשה.

בקשתי  שהתיק יובא  גופו לבית המשפט הניעה את הפרקליטות לבצע בדיקה פשוטה שנמנעה כחצי שנה וסוף כל סוף הודתה  הפרקליטות כי יוסף אכן צדק והמשטרה ושב"ס ייחסו לו בטעות תיק פלילי.

בעקבות כך החליט בית המשפט שיוסף ייצא תוך 21 יום לחופשה אלא אם תהיה מניעה אחרת להוציאו בכל מקרה קבע בית המשפט כי אם תתקבל החלטה אחרת יודיעו זאת לבית המשפט ולבא כוחו של האסיר הדין דהיינו לכותב שורות אלו.

האם בכך הגיעה הפרשה לסיומה? ובכן כפי שכבר ניחשתם התשובה לכך היא שלילית.

ביום קבלת ההחלטה הועמד יוסף לדין משמעתי וללא שמיעת עדים, הורשע בכך שחודשיים לפני כן ניסה להבריח זוג נעלי נשים לכלא. יוסף נזכר כי בעת סיום לילה אותו בילה בחדר ההתייחדויות עם יונה זוגתו, כאשר עמד למסור לה זוג נעליים שהביאה עימה תפס הקצין שבא לקחתו לתאו את הנעליים מידו והחרימם. טענותיו שאין לו שום מניע להבריח זוג נעלי נשים לכלא, שלא ניתן להפיק כל רווח בכלא מזוג הנעליים ושאין כל בסיס לאישום המגוחך, נפלו על אזניים ערלות.
לאחר שהורשע הודיעו לו שחופשתו מעוכבת לחודשיים.

על ההתפתחויות המפתיעות, (מפתיעות? רק את מי שלא מכיר את שב"ס), שמעתי מהאסיר שהתקשר אלי נסער לאחר מכן.

הגשתי מיד בקשה נוספת לשחרר את האסיר לאלתר בטענה ששב"ס ממחזר אירועים מהעבר הרחוק על מנת למסמס את החלטת בית המשפט ומתייחס להחלטות בית המשפט בזלזול, כאל המלצות בלבד שניתן להתעלם מהם, בכך שלא טרח להודיע לבית המשפט, כפי שנצטווה לעשות, על כוונתו להמשיך ולשלול מיוסף את חופשתו.

בית המשפט קבע מהיום למחר דיון דחוף ובהחלטתו קבע כי שב"ס נהג באסיר באופן בלתי ראוי והורה להוציאו לחופשה תוך הפנייה להחלטה הקודמת.

למחרת קיבלתי טלפון נוסף. יוסף הודיע לי כי הועמד שוב לדין משמעתי. הפעם בטענה שהתקשר אלי טלפונית למרות שנאסר עליו לעשות כן.

הבאתי גם התפתחות זו לידיעת בית המשפט בבקשה נוספת שהגשתי לשחררו לאלתר לחופשה תוך ציון העובדה ששב"ס מפר חזור והפר את החלטות בית המשפט.

בעקבות פנייתי הודיע שב"ס לבית המשפט כי האסיר יצא לחופשה בת 48 שעות  בתוך שבועיים דהיינו בערב ליל הסדר.

תם אך לא נשלם. יוסף שוקל להגיש תביעה אזרחית נגד שב"ס לתשלום פיצויים בגין שלילת זכויותיו ועוגמת הנפש שגרמו לו הרשויות.

בסיכומו של דבר למרות הצליחו שב"ס והפרקליטות לעכב לתקופה ארוכה וללא הצדקה את יציאתו של האסיר לחופשה תוך  הפרה גסה של החלטות בית המשפט, ולמרבה האכזבה מבלי שבית המשפט יעמידם במקומם.
במלחמת התשה זו, גם בית המשפט יצא כשידו על התחתונה.









יום ראשון, 30 בינואר 2011

הרשעת נהג שהודה בנהיגה בשכרות אינה סוף פסוק וניתן בנסיבות מסוימות לבטלה עקב פגמים בדוח המשטרה

כך עולה מעיון בהליכים שננקטו בערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי בתל אביב בפני השופט רענן בן יוסף.

נגד נהג נרשם דוח בגין נהיגה בשכרות. הנהג התייצב בבית משפט השלום לתעבורה ללא ייצוג משפטי והודה בישיבה הראשונה (הקראה) בכל המיוחס לו בדוח, דהיינו נהיגה בשכרות כשריכוז האלכוהול באוויר שבריאותיו  הוא 425 מיקרוגרם. (הריכוז המינימלי הדרוש להרשעה כיום הוא 290 מ"ג).

השופט יהושוע צימרמן הודיע לנהג לפני הודאתו כי החוק קבע לעבירה בה הואשם, שנתיים פסילת רשיון נהיגה כעונש מינימלי בגין העבירה בה הורשע ואף ציין לפניו שניתן לדחות המשפט לתאריך אחר כדי שיוכל להתייעץ בעורך דין.

הנהג ביקש להמשיך את ההליכים ולסיימם בו ביום בוותרו על ייצוג משפטי. בהתאם לכך הרשיעו השופט בו במקום וגזר את דינו לאחר שמיעת טיעונים לעונש לשנתיים פסילה, לקנס בסך 1000 ש"ח, לשלושה חודשי פסילה על תנאי למשך 3 שנים ולחודש מאסר על תנאי למשך שלוש שנים.

עו"ד אורון אילון מתל אביב אליו הגיע הנהג בהמלצת חבר לנוכח הענישה החמורה, הגיש לבית המשפט בקשה לחזרה מהודיה בהסתמך על דברים ששמע מהנהג.

למרות שבטיעוניו לפני גזר הדין הנהג טען כי לא הרגיש שהוא שיכור בעת שנהג, הוא לא כפר באשמה מאחר וסבר בטעות כי  לא היתה בידו כל אפשרות להתמודד עם ממצאי המכשיר לבדיקת רמת האלכוהול.                                                    

אך משהסתבר לו באמצעות הייעוץ המשפטי שקיבל כי מדובר בחומר ראיות משטרתי בעייתי ומעורר ספק לכאורה, וכי על המשטרה חלה חובה להוכיח קיומם של תנאים מסוימים בבדיקת מכשיר המדידה, שספק אם קוימו וביניהם, שהמכשיר כוייל בעתו, שלא עבר פרק זמן ארוך מדי או קצר מדי בין השתייה לנהיגה ולמדידה, בקש הנהג  לבטל את הודאתו, כדי לקבל את יומו בבית המשפט.

בבקשה שהוגשה כאמור בבית משפט השלום לתעבורה, ציין עו"ד אורון מספר פגמים שהתגלו ברישום הדוח על ידי השוטר כגון, זמן הבדיקה שצויין מוקדם לזמן שבו הועבר הנהג לבדיקה וזמן החלפת פייה (פיית המכשיר שאליה נושף הנהג הנבדק אוויר מריאותיו למדידת ריכוז האלכוהול), שאינו מתאים כלל בנסיבות האירוע לזמן הבדיקה וכו'.

עוד נאמר בבקשה כי בנסיבות אלה מן הראוי לאפשר לנאשם ובא כוחו להגיע להבנות עונשיות  עם התביעה (על עונש קל יותר במסגרת הסכם טיעון) ואף לצורך זה יש מקום לאפשר לו חזרה מההודייה.

בקשתו של הנהג נדחתה על ידי השופט יהושוע צימרמן שגזר את דינו של הנהג.  בעקבות כך הוגש ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי.

במהלך הדיון בערעור בבית המשפט המחוזי הסכימה התביעה לאחר שהשופט הביע את עמדתו התומכת לבחון את חומר הראיות כדי לשקול שנית את עמדתה.

בסופו של דבר הודיעה התביעה כי היא מסכימה לחזרת הנאשם מהודייתו בעקבות כך קבע השופט רענן בן יוסף כי לאור הסכמת הצדדים פסק הדין של בית המשפט לתעבורה מתבטל והתיק יוחזר אליו להקראה חוזרת.

הנה כי כן נראה כי במצב אבוד לכאורה מבחינת הנהג שהורשע כדין עדיין ניתן במקרים מסוימים לבכות על החלב, על אף שכבר נשפך, ועם ייצוג משפטי ראוי יש גם סיכוי לזיכוי או להקלה בעונש.

יום רביעי, 22 בדצמבר 2010

שוטרים עשו שימוש ברכבי אזרחים לחסימת רכב נמלט והמשטרה חוייבה לשלם פיצויים

האירוע
ניידת משטרה זיהתה רכב גנוב. התפתח מרדף, ובמהלכו חסמו שוטרים את נתיב הבריחה של הרכב באמצעות מחסום מאולתר שמרכיביו היו רכבים פרטיים שאולצו בהוראת השוטרים לעצור לרוחב המסלול בכביש מס' 4 בסמוך לצומת גהה.

בהגיע הרכב הגנוב למחסום המאולתר האט וניסה לעוקפו משמאל, תוך שהוא פוגע בשני כלי רכב ונעצר עליהם בסופו של המרדף.

בעלת אחד הרכבים הגישה תביעה נגד המשטרה ונגד גנבי הרכב לפיצויה בגין נזקיה.

גנבי הרכב לא טרחו להגיש כתב הגנה על כן ניתן מיד פסק דין נגדם בהעדר הגנה. יחד עם זאת נמשכו ההליכים נגד המשטרה, שכן פסק דין המחייב חלק הנתבעים לשלם לתובע אפילו את מלוא סכום התביעה, אינו פוטר על פי החוק את יתר הנתבעים מנשיאה בנטל התשלום במידה ויימצאו אחראים לכך. לתובע במקרה כזה יש אפשרות לבחור נגד מי מהנתבעים יינקטו הליכי גבייה על פי פסק הדין.

במקרה שלפנינו ברור איפה שלתובעת היה אינטרס לקבל פסק דין גם נגד המשטרה.

הטענות
התובעת טענה הסתמך על נוהל המחסומים המשטרתי האוסר עשיית שימוש ברכבים פרטיים ליצירת מחסום, כי המשטרה פעלה בניגוד לסטנדרטים שקבעה לעצמה ובכך הפרה את חובת הזהירות שהיא חבה כלפי הציבור בכללותו ואת חובת הזהירות הקונקרטית כלפי התובעת, ולכן יש לחייבה בתשלום הנזקים שנגרמו.

המשטרה טענה כי לא היתה כוונה ליצור מחסום באמצעות כלי רכב פרטיים, אלא שהשוטרים עצרו את התנועה כדי למנוע פגיעה בהם, כאשר עמדו לפרוס על הכביש מחסום דוקרנים.

כמו כן טענה המשטרה באמצעות בא כוחה בבית המשפט כי הרכב הנמלט עורר חשד כמעורב בפעילות פח"ע, באותה תקופה התחוללו פיגועי טרור רבים בארץ ולכן חסימה באמצעות כלי רכב פרטיים הינה נסבלת לטענת המשטרה, באשר הנוהל האוסר זאת חל על מחסומים רגילים ומתוכננים ולא על פעולות שנועדו למניעת פיגוע.

הדיון וההחלטה


השופטת דחתה את טענות המשטרה.

בניגוד לטענת המשטרה, שלא נעשה שימוש בכלי הרכב הפרטיים במטרה ליצור מחסום ציטטה השופטת דוח שרשם קצין המשטרה שניהל את האירוע ונאמרו בו דברים ברורים ומפורשים, שהעידו על כוונתו לעצור כלי רכב פרטיים כדי שיחסמו את מלוא רוחב הכביש בכיוון נסיעת הרכב הגנוב, כאמצעי לעצירתו.

כמו כן לא נשמעה כל עדות המוכיחה כי השוטרים פעלו באירוע לאור חשד שהרכב הגנוב מעורב בפח"ע ולכן נדחתה גם טענה זו, שנטענה ללא כל בסיס בראיות שהוגשו לבית המשפט.

ניתן היה לצפות לאור קבלת טענות התובעת ודחיית טענות המשטרה ,כי יינתן פסק דין, נגד המשטרה לתשלום מלוא הנזק שנגרם לתובעת, אלא שהשופטת חייבה בפסק הדין את המדינה לפצות את התובע רק בחצי סכום הנזק שנגרם (כ 19,000 ש"ח) בנימוק שהתקופה בה התרחש האירוע היתה "תקופת קשה של ריבוי פיגועים והתרעות פח"ע".

דעה אישית וביקורת

עם כל הכבוד לשופטת לא היה מקום במקרה "לעשות הנחה" למשטרה. גם כאשר המצב הביטחוני הוא קשה עדיין חייבת המשטרה חובת זהירות בפעולותיה כלפי הציבור וכאשר נפגע אזרח עקב הפרת חובה זו, כפי שנקבע בפסק הדין הנ"ל היא חייבת על פי הדין לפצותו במלוא הנזקים שנגרמו לו. למיטב ידיעתי אין כל אסמכתא חוקית להפחתת פיצויים עקב מצב בטחוני קשה.







  

שוטרים עשו שימוש ברכבים פרטיים לחסימת רכב נמלט והמשטרה חוייבה לשלם פיצויים

האירוע
ניידת משטרה זיהתה רכב גנוב. התפתח מרדף, ובמהלכו חסמו שוטרים את נתיב הבריחה של הרכב באמצעות מחסום מאולתר שמרכיביו היו רכבים פרטיים שאולצו בהוראת השוטרים לעצור לרוחב המסלול בכביש מס' 4 בסמוך לצומת גהה.

בהגיע הרכב הגנוב למחסום המאולתר האט וניסה לעוקפו משמאל, תוך שהוא פוגע בשני כלי רכב ונעצר עליהם בסופו של המרדף.

בעלת אחד הרכבים הגישה תביעה נגד המשטרה ונגד גנבי הרכב לפיצויה בגין נזקיה.

גנבי הרכב לא טרחו להגיש כתב הגנה על כן ניתן מיד פסק דין נגדם בהעדר הגנה. יחד עם זאת נמשכו ההליכים נגד המשטרה, שכן פסק דין המחייב חלק הנתבעים לשלם לתובע אפילו את מלוא סכום התביעה, אינו פוטר על פי החוק את יתר הנתבעים מנשיאה בנטל התשלום במידה ויימצאו אחראים לכך. לתובע במקרה כזה יש אפשרות לבחור נגד מי מהנתבעים יינקטו הליכי גבייה על פי פסק הדין.

במקרה שלפנינו ברור איפה שלתובעת היה אינטרס לקבל פסק דין גם נגד המשטרה.

הטענות


התובעת טענה הסתמך על נוהל המחסומים המשטרתי האוסר עשיית שימוש ברכבים פרטיים ליצירת מחסום, כי המשטרה פעלה בניגוד לסטנדרטים שקבעה לעצמה ובכך הפרה את חובת הזהירות שהיא חבה כלפי הציבור בכללותו ואת חובת הזהירות הקונקרטית כלפי התובעת, ולכן יש לחייבה בתשלום הנזקים שנגרמו.

המשטרה טענה כי לא היתה כוונה ליצור מחסום באמצעות כלי רכב פרטיים, אלא שהשוטרים עצרו את התנועה כדי למנוע פגיעה בהם, כאשר עמדו לפרוס על הכביש מחסום דוקרנים.

כמו כן טענה המשטרה באמצעות בא כוחה בבית המשפט כי הרכב הנמלט עורר חשד כמעורב בפעילות פח"ע, באותה תקופה התחוללו פיגועי טרור רבים בארץ ולכן חסימה באמצעות כלי רכב פרטיים הינה נסבלת לטענת המשטרה, באשר הנוהל האוסר זאת חל על מחסומים רגילים ומתוכננים ולא על פעולות שנועדו למניעת פיגוע.

הדיון וההחלטה


השופטת דחתה את טענות המשטרה.

בניגוד לטענת המשטרה, שלא נעשה שימוש בכלי הרכב הפרטיים במטרה ליצור מחסום ציטטה השופטת דוח שרשם קצין המשטרה שניהל את האירוע ונאמרו בו דברים ברורים ומפורשים, שהעידו על כוונתו לעצור כלי רכב פרטיים כדי שיחסמו את מלוא רוחב הכביש בכיוון נסיעת הרכב הגנוב, כאמצעי לעצירתו.

כמו כן לא נשמעה כל עדות המוכיחה כי השוטרים פעלו באירוע לאור חשד שהרכב הגנוב מעורב בפח"ע ולכן נדחתה גם טענה זו, שנטענה ללא כל בסיס בראיות שהוגשו לבית המשפט.

ניתן היה לצפות לאור קבלת טענות התובעת ודחיית טענות המשטרה ,כי יינתן פסק דין, נגד המשטרה לתשלום מלוא הנזק שנגרם לתובעת, אלא שהשופטת חייבה בפסק הדין את המדינה לפצות את התובע רק בחצי סכום הנזק שנגרם בנימוק שהתקופה בה התרחש האירוע היתה "תקופת קשה של ריבוי פיגועים והתרעות פח"ע".

דעה אישית וביקורת

עם כל הכבוד לשופטת לא היה מקום במקרה "לעשות הנחה" למשטרה. גם כאשר המצב הביטחוני הוא קשה עדיין חייבת המשטרה חובת זהירות בפעולותיה כלפי הציבור וכאשר נפגע אזרח עקב הפרת חובה זו, כפי שנקבע בפסק הדין הנ"ל היא חייבת על פי הדין לפצותו במלוא הנזקים שנגרמו לו. למיטב ידיעתי אין כל אסמכתא חוקית להפחתת פיצויים עקב מצב בטחוני קשה.